האם ביהדות יש מקום למיניות? ולטיפוח הגוף? האם היצר הוא ברכה או כוח שטני? הרב אורי שרקי, הרבנית חני פרנק והרב ניר מנוסי משיבים.
הפריצות המינית היא תולדה ישירה של הנצרות.
הנצרות לימדה שיש במין משהו טמא, שטני, ולכן הריאקציה שהיא מתבקשת מול עמדה כזאת היא אדרבה, השחרור המיני.
בעוד שהיהדות רואה במיניות יסוד של קדושה, "והאדם ידע את חוה אשתו" זה לפני החטא לפי רש"י, לכן המיניות הופכת להיות דבר נורמלי, דבר קדוש, שממילא מצריך את הנתיבים שלו, את הגבולות שלו. לא בתור דיכוי, כי אם בתור הכוונה והזרמה של המיניות אל המקום הנכון שלה, דהיינו ריבוי האהבה והוספת חיים בעולם
מדוע גבולות מימוש היצר ביהדות נקבעו דווקא בין איש לאישה בזמנים המותרים.
נושא המיניות, הוא נושא שהוא מאוד מאוד חושב ביהדות, הוא מצווה.
יש לנו מצוות עונה, מצווה על המעשה המיני. ויחד עם זאת, הוא נושא שלאורך כל הדורות היה גם טבעי ופשוט.
דווקא החוקרים המודרניים יותר, מישל פוקו, ואילך, שהעלו והתחילו לחקור את הדבר - הוציאו אותו מהטבעיות שלו ויצרו גם הרבה מאוד קלקולים בעולם, דרך העלאה שלו לעולם המחקר.
אבל היהדות התחילה לדבר עליו הרבה הרבה קודם, אנחנו מוצאים ביטויים לכך בתורה, אנחנו מוצאים ביטוים לכך בגמרא, בעולם ההלכה, להלכה יש מה לומר. ואני אנסה לתת טיפה מבט על מה ההלכה בעצם אומרת. היצר המיני הוא יצר מאוד חזק, הוא יצר שמביא חיים לעולם, בלעדיו אי אפשר בשום אופן. ויחד עם זאת הוא גם יצר מאוד מסוכן, הוא יכול להביא להמון קלקולים, והמון פגיעה בזולת.
היהדות לוקחת את היצר הזה ואומרת: אני לא שוללת אותו, אני חושבת שהוא יצר מאוד מאוד חשוב, אבל אני צריכה לתת לו את הגבולות, והמסגרת שלו. אפשר לומר שבעצם הגבולות והמסגרת, דורשים כשמסתכלים על העומק שלהם ומה הם עושים, הם בעצם דורשים מאיש, גבר, שהיצר שלו תקף כל הזמן, לקחת את היצר הזה - לא לתת לו ביטוי בכל מקום, אלא דווקא לקחת ולהכניס אותו למסגרת זמנים, ודווקא מסגרת זמנים של אישה.
ודווקא החיבור הזה בין איש לאישה, איש הוא בבחינת קו ישר - הוא רוצה, הוא תקף כל הזמן,
עם אישה שיש לה מעגליות שלפעמים היא יותר עם חשק ולפעמים היא עם פחות, שלפעמים היא יותר מתאימה למימוש של היצר המיני ולפעמים פחות.
ובהתאמה שלהם אחד לשני ביחד, ודווקא במחויבות שלו להיכנס לתוך המסגרת שלה -שם בעצם דורשת ההלכה מהאיש להיות עם הפנים כלפי הזולת ולא כלפי עצמו. כל אחד מבני הזוג שמגיע אל המעשה המיני כשהוא נעשה בגבולות הנכונים, בצורה הנכונה, הוא מגיע משום "ואהבת לרעך כמוך" לא מאהבת עצמו בלבד. [9]
מקומו של הגוף וטיפוחו ביחס לרוח באמצעות הכנעה, הבדלה והמתקה על פי תורתו של הבעש"ט.
האם יש מקום לטיפוח הגוף והאסתטיקה בעולם של עובדי השם?
כתוב על יעקב אבינו שכולנו נקראים על שמו, שמו השני ישראל, שהוא התאהב ממבט ראשון ברחל שהייתה יפת תואר ויפת מראה. התיאור הכי מפליג של יופי בכל התנ"ך.
הסיפור הזה מראה שיש מקום ליופי, ויש מקום אפילו לרגש הטבעי והפשוט כמו הרגש הזה של אהבה ממבט ראשון. רק שאנחנו צריכים באמת לבוא אל המקום הזה, לעבור איזה שהוא תהליך של זיכוך, של הזדככות. כל תהליך בעבודת השם לפי הבעש"ט צריך לעבור דרך שנקראת הכנעה, הבדלה, והמתקה. - הכנעה זה אומר שהוא קודם כל תופס מרחק מסוים מהמישור הגופני, הוא לא ישר מזדהה איתו, בגלל שהוא יודע שהוא עשוי להשתקע בו בצורה שלילית.
אחרי זה ההבדלה - הוא יודע להיבדל ממנה ולהתעצם ולהזדהות עם הצד היותר רוחני, הוא רוצה בעצם שכול המישור הגופני, והאסתטי, יהיה כלי או צינור או יהיה דרך לבטא דברים פנימיים יותר.
אבל אז השלב השלישי זה המתקה - המתקה זה לחזור אל המישור הגופני, והחיצוני, ולהעלות אותו, לרומם אותו, להלביש את הדברים בלבושים יפים, באסתטיקה. "יפת אלוקים ליפת" נאמר על זה: 'יפיותו של יפת תשכון באוהלי שם'.
רוצים את כל היופי שהיה מזוהה בעבר עם תרבות יוון, חלק מכל הגאולה - זה שה 'אוהלי שם' מספיק יתרחבו כדי להכיל את כל היופי הזה. רק הפעם - שהוא יבטא את העולם הפנימי העמוק של האמונה והתורה ועבודת ה'.